פסק-דין בתיק ע"פ 5553-01-13

השופט ר' שפירא [אב"ד] :

בפנינו ערעור המאשימה על הכרעת דינו של בית משפט השלום בעכו שניתנה ביום 22.11.12 בת"פ 4704-05-08 ושזיכתה את המשיבות מעבירות שיוחסו להן.

בטרם נפרט את הרקע לערעור וטענות ב"כ הצדדים נבהיר כי מעבר למחלוקת בשאלת התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא קיימת הסכמה בין ב"כ הצדדים כי הכרעת הדין, כפי שנכתבה, מעוררת קושי חריג מהנושאים המובאים, בדרך כלל, במסגרת ערעור מסוג זה.

בפנינו הכרעת דין המזכה את המשיבות מהמעשים המיוחסים להן. אולם הצדדים מסכימים כי מבחינה מהותית, הכרעת הדין לוקה בחסר. הכרעת הדין שניתנה בבית משפט קמא, ערב פרישתו של המותב שדן בפרשה, היא קצרה ולקונית ביותר, שמתעלמת מעדותם של מרבית עדי התביעה וההגנה,  עד כדי שניתן להגיד כי הכרעת דין לא הכריעה כלל בעיקר המחלוקות שבין הצדדים. הכיצד יש לנהוג במקרה זה? זו השאלה הניצב בפנינו בערעור זה. 

האישום ופסק דינו של בית משפט קמא

כתב האישום הוגש נגד המשיבות ביום 18.5.2008, והוא ייחס להן מספר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 382(ב)(2) + סעיף 28 לחוק העונשין) וכן מספר עבירות של תקיפת קטין או חסר ישע (לפי סעיף 368ב(א) סיפא + סעיף 29 לחוק העונשין).

בזמנים הרלוונטיים לאישום, בין השנים 1998 - 2004, המשיבות עבדו במעון "לב חם" אשר משמש כגן וכבית ספר לילדים בגילאי 3 עד 12 שנים, הסובלים ממגבלות נפשיות, שכליות ופיזיות קשות. המשיבות עבדו עם קבוצת ילדים סיעודיים שסבלו ממגבלות חלקית בתנועה, כאשר משיבה 1 כמרכזת, כגננת וכמורה, ואילו משיבות 2 ו- 3 עבדו כמטפלות וכמסייעות למשיבה 1. 

על פי המתואר באישום, משיבה 1 נהגה באלימות כלפי חלק מהילדים שלמדו במעון, אשר התאפיינה בהאכלה בכוח, הטחת ראשם של הילדים בשולחן, צביטה בכוח, משיכה בשיער, הושבה בכוח על הכיסא ועוד. באחד המקרים הורתה משיבה 1 למשיבות 2 ו- 3 לקשור את אחת הילדות למיטה בסדין, כאמצעי ענישה. משיבה 2  נהגה אף היא להכות, לצבוט, להושיב בכוח על הכסא חלק מהילדים.  באשר למשיבה 3 נטען בכתב האישום כי היא נהגה למשוך בכוח את אחת הילדות וללמד ילדים אחרים למשוך בשיערה של הילדה, כענישה על התנהגותה.     

לאחר ניהול ההוכחות, הגישו הצדדים את סיכומיהם, כאשר הסיכומים האחרונים בתיק הוגשו ב-12.12.11. יצוין גם בקצרה כי קו הגנתן של המשיבות היה בעיקר כי חלק גדול מהמעשים כלל לא נעשו, וחלק מהמעשים המתוארים שנעשו למטרה חינוכית ותו לא, ולא הייתה להן שום כוונה פלילית.

ביום 25.10.12 זיכה בית משפט קמא את המשיבות מהעבירות שיוחסו להן, ונימוקי הכרעת הדין ניתנו ביום 22.11.12.

נימוקי הכרעת הדין השתרעו על פני 9 עמודים, כאשר בארבעת העמודים הראשונים מפורטים האישומים ורשימת העדים. כך בעצם, נימוקי הכרעת הדין פורטו בחמישה עמודים תמימים. לא למותר לציין כי ניהול ההוכחות בתיק זה נמשך זמן רב, בו העידו כעשרה עדי תביעה ושבע עשרה עדי הגנה.

נימוקי הכרעת הדין הסתכמו בכך בית משפט קמא קבע כי התגלו סתירות מהותיות בעדותן של שתי עדות התביעה המרכזיות, אלו שחשפו את הפרשה והגישו את התלונה נגד השיבות, בנוסף, בית משפט קמא התרשם כי מטפלים חיצוניים רבים שטיפולו בילדים וכן הורי ילדים אחרים, שהעידו כעדי הגנה, לא הבחינו בהתנהגותן האלימה של המשיבות, מה שלא מתיישב עם גרסתן של שתי עדות התביעה. בנוסף, בית משפט קמא בחר לציין את עדותו של אביה של אחת הילדות שנפגעו, שתיאר את אהבתה של הילדה למשיבה 1, וציין לשבח את התנהגותה של משיבה 1. בית משפט קמא קבע גם כי קיימות סתירות נוספות בעדותם של עדי תביעה אחרים, אולם לא פירט את הסתירות והפנה לסיכומיו של ב"כ המשיבות. בנוסף קבע כי על אף שעדי התביעה עשו עליו רושם אמין, אולם נותר בו ספק באשר לאשמתן של המשיבות, לפיכך החליט לזכותן.

טענות המערערת

המערערת פתחה טיעוניה בבקשה להפוך את החלטת בית משפט קמא ולהרשיע את המשיבות במיוחס להן בכתב האישום, על אף הזמן הרב שחלף. לטענתה, על אף ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה מתערבת בקביעות העובדתיות של הערכאה קמא, אלא שניתן להכליל מקרה זה במסגרת החריגים לכלל המחייבים את התערבותה של ערכאת הערעור.

לטענת המערערת, בית משפט קמא נכשל בניתוח התיק בהיבט העובדתי והמשפטי בכך שנמנע מלהתייחס לתמונה עובדתית שהוצגה בפני לגופה תוך ניתוח הראיות המתייחסות אליה, ובשל כך התוצאה של זיכוי המשיבות היא מוטעית. בית משפט קמא פתר את עצמו באמרות כלליות לפיהן נותר בו ספק לגבי אשמתן של המשיבות ונמנע מלהתייחס בכלל לעדויות עדי התביעה ו/או להעריך את מהימנותן של עדויות אלו. בית משפט קמא התייחס אך ורק לשתי עדות תביעה, וזנח בהכרעת דינו את יתר עדויות התביעה. בנוסף בית משפט קמא לא קבע כי הוא מאמין לגרסתם המשיבות.

עוד טענה המערערת כי בית משפט קמא התעלם מראיות רבות אותן הביאה התביעה, בין היתר התעלם גם מהעובדה כי משיבה 1 לא הכחישה כלל כי הטיחה את ראשה של אחת הילדות בשולחן. וכן התעלם בית משפט קמא מגרסאותיהן של שאר המשיבות, אשר הודו בחלק מהמעשים.

המערערת פירטה בהודעת את הערעור את המעשים המיוחסים למשיבות תוך פירוט הראיות התומכות בכך. המערערת הוסיפה כי היא סבורה שבנסיבות העניין יש להחזיר את התיק לבית משפט קמא לכתיבת הכרעת הדין מחדש, ולעניין טענת ההגנה מן הצדק, אותה העלו המשיבות, היא טענה שזו חלה רק לעניין התנהלות שערורייתית של רשות, ואין היא סבורה שזה מצדיק את ביטול האישום נגדן.

טענות המשיבות 1 ו-3

משיבות 1 ו- 3 טענו כי הליקוי היחידי שבהכרעת דינו של בית משפט קמא נעוץ בכך שהכרעת הדין אינה מנומקת. נטען כי מבנה הכרעת הדין לוקה בחסר, שכן בית משפט קמא היה אמור, לאחר ניהול תיק סבוך מעין זה, לכתוב הכרעת דין מנומקת הרבה יותר מזו שניתנה, אולם אין להסיק מכך כי הכרעתו שגויה.